ממש לא תיכננתי ללדת בצורה טבעית. ובטח שלא דימיינתי שכל כך מהר ארצה לחוות שוב לידה...

בחודשים הראשונים להיריון, כשנשים סביבי התחילו לספר לי שהן ילדו ככה, לבד, בלי אפידורל, זה היה נשמע לי מוזר עם טאץ' מזוכיסטי. הקשבתי להן וחשבתי לעצמי "גם טיפול שיניים את עושה בלי הרדמה? למה לבחור שיכאב לך?"

בשבוע 20 החלטתי להתחיל יוגה להריוניות. שוב, לא כי חשבתי ללדת בצורה טבעית, אלא בגלל ששיעורי היוגה הרגילים שהשתתפתי (איינגר) בהם התחילו להיות לי קשים. ביקשתי מגיסי, שהוא מדריך יוגה בעצמו, שיברר לי על מדריכות מומלצות ליוגה להריון. וככה הגעתי לשירלי בנטואיץ.

אני זוכרת שיצעתי קצת הלומה מהתרגול הראשון. היה לי קשה להבין למה אנחנו מתעכבות כל כך הרבה על נשימות, ומה זה ה"תחנות האלה" שאנחנו מתרגלות? והאמת שפשוט הייתי סופר מובכת במשך רוב השיעור...

החלטתי להתמיד בתרגולים, בעיקר כי היה לי נחמד להיפגש עם עוד נשים היריוניות ו"לשמן" את הגוף אחת לשבוע. איפשהו במהלך 4 החודשים שתירגלתי, כשהאופציה לנסות ללדת בלי אפידורל כבר לא נשמעה לי כלכך מופרכת, הצטרפתי גם לקורס ללידה פעילה של שירלי יחד עם הבנזוג.

ב18.2.20 בשעה 22:00 התחילו לי צירים. אני יודעת להגיד שאלו היו צירים רק בדיעבד, כי באותו הזמן הייתי בטוחה שמדובר בסתם אי נוחות זמנית. לא רציתי להגיד שום דבר לבנזוג (כדי לא להלחיץ) אז נכנסתי למקלחת ארוכה ומצאתי את עצמי מתחילה לתרגל נשימות אוג'אי בשביל להירגע. (אני זוכרת את הקול של שירלי באותו הזמן מתנגן לי בראש כשהיא אומרת "נשיפה ארוכה פי 2 מהשאיפה. אם אני לוקחת ב4 אני מוציאה ב8"). "אי הנוחות" התחילה להתגבר. הבנזוג רצה להתחיל לתזמן את הצירים, אבל עדיין לא הבנתי בשלב הזה שאני בלידה, אז אמרתי לו שלא צריך.

בסרטים רואים שכשנשים מתחילות לפתח צירים הן צורחות מכאבים, והייתי בטוחה שככה זה אמור להיות כשיש צירים... אני לא צרחתי. נשמתי נשימות צירים, וחשבתי לעצמי "בטח כשיגיעו הצירים באמת אתחיל לצרוח".

בסביבות 00:00 פתאום מצאתי את עצמי מתרגלת את ה"תחנות". לא כי תיכננתי את זה או חשבתי על זה, אלא הגוף זכר כנראה שיש אופציה כזו להתמודד עם אי הנוחות (טוב, ואולי גם כי הבנזוג הציע לי לעשות "חתול עם סיבובי אגן" להוציא את הכדור פיזיו' לסלון... :)). 

ב1:00 הבנתי שהיכולת שלי לעמוד על הרגליים הולכת וקטנה. אני צריכה להגיע למיו. אגב, הייתי בטוחה שכשנגיע למיון ישלחו אותנו הביתה, אז אמרתי לבנזוג שלא צריך להביא את התיק שהכנתי ללידה.

בשעה 1:30 הגענו למיון. בבדיקת פתיחה אמרו לי שאני כבר בפתיחה 6. אחרי המוניטור הייתי כבר בפתיחה 7. עליתי לחדר לידה.

בשלב הזה המיילדת שאלה אם אני רוצה אפידורל. בגלל שלא ידעתי למה לצפות, אמרתי שכן. שאני מעדיפה לנוח קצת ולאגור כוחות לקראת הלחיצות. המרדים הגיע, חיבר אותי לאינפוזיה, החתים אותי על טופס, אבל ברגע שאמר שאצטרך לשבת 5 דק' מבלי לזוז הבנתי שחלון האפשרויות שלי לאפידורל כבר מאחוריי. באותו הרגע אמרתי למיילדת "אני מרגישה שאני חייבת ללחוץ"... בשעה 2:30 קיבלתי את המתנה הכי גדולה.

כן, היה משהו כואב בלידה, אבל הכאב היטשטש בתחושת שחרור, ונמהל בהתרגשות גדולה. הייתי פעילה בלידה בכל המובנים, גם בגוף ובגם בראש. וזו הייתה חוויה מדהימה ומעצימה. כשחברות שעדיין לא ילדו שואלות אותי עכשיו איך זה מרגיש ללדת הדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא שזה מרגיש כמו לידה. זו חוויה סינגולרית ייחידנית, ייחודית, שאני מלאת תודה לעצמי, לבנזוג, לשירלי, ולכל מי שתמך בי ועזר לי להרגיש אותה במלואה.